את לימודי הכינור שלו התחיל בגיל שבע, בזכותה של אמו. נתו לא זוכר שבשום שלב הוא התנגד להמשוך וללמוד, אבל הוא זוכר שהיה מזיז את מחוגי השעון הגדול בבית, כדי שהשעה תתקצר... למד כשש שנים אצל שני מורים, אחד בירושלים ואחד בתל-אביב. מה שהוא זוכר מהלימוד זה חזרה אינסופית על הסולמות והאטיודים. אף אחד מהמורים לא פנה אל השכל או אל הרגש שלו. כנראה שהיתה לו הבעה של ילד נבוך או חולמני, והם הסתפקו בתירגול חוזר בלבד. בגיל 14 עזב את לימודי הכינור בשל התעניינות גוברת באידיאולוגיה של תנועת הנוער וגם בגלל התעניינות מתעוררת בבנות... מוסיקה קלאסית אהב כבר אז , אהבה גוברת והולכת. ואף הלך לבדו לקומצרטים לנוער של הפילהרמונית בתל-אביב. בבית הספר היה צריך להגן בגופו ממש על המורה למוסיקה, אפרים מרכוס, שהתלמידים האחרים מררו את חייו. במשך כל השנים עד לפני שמונה שנים בערך, נהג לנגן בבית מדי פעם, ללא שום משמעות או דיוק.
בערך לפני כשמונה שנים, והוא כבר למעלה מששים, הצטרף, בזכות תמי ומשפחת אמיר שדחפו אותו, לתזמורת לכינור שני. אז גם לקח מורה לתקופה מה כדי לשפר את ידיעותיו בנגינה. זכור לטוב הוא חברנו המנוח אברהם אמיר, שלימד אותו להבחין בין רבע לחצי ובין שמינית לרבע...
השנים הראשונות בכינור שני היו קשות. הוא לא ידע המון דברים בעיקר בענייני קצב, ואפילו בפיענוח סימנים פשוטים.
אבל הוא למד וקלט. ולאט לאט השתלב. לפני כשלוש שנים העביר אותו המנצח אליאור שריבקר לכינור ראשון.
נתן מנגן גם מוסיקה קאמרית עם רותי מכינור שני ועם תמי רוזנבאום מהתזמורת שלנו.
במקצועו הוא היה מורה לסיפרות ולפילוסופיה בבתי ספר תיכוניים בירושלים. אחר כך, מרצה בכיר לפילוסופיה של החינוך ולדידקטיקה של הסיפרות באוניברסיטה העברית. תחום ההתמחות שלו היה אידיאולוגיות רדיקליות במחשבת החינוך. ובו גם כתב דוקטוראט.
המסרים העיקריים שלו - לעולם לא מאוחר להתקדם בנגינה אם אתה באמת אוצה. אין שום דבר בעולם שיכול לגאום הנאה וסיפוק כמו עשיים מוסיקה. אם התרגלים בבית, אפשר באמת להתגבר על קשיים, גם אם אתה בגיל מבוגר. לכן, הוא יהיה אסיר תודה, עד ליומו האחרון, לאמו, שלקחה אותו למורה לכינור.
התיזמורת בשבילו היא משפחתו השנייה. וישנם הרבה רגעים בנגינה המשותפת שרק בהם הוא מבין ומרגיש מה זה אושר.